בן חיים וחנה. נולד ביום כ"ט באב תש"ח (3.9.1948) ברוסיה הלבנה.

בתחילת שנת 1960 עלתה משפחתו ארצה. יעקב (יאשקה) למד בבית הספר היסודי "נרקיסים" בקרית טבעון. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים למד בבית הספר "אורט עפולה" במגמת חשמל, ובמסגרת הגדנ"ע השתתף בחוג קליעה.

יעקב קיבל חינוך רציני בביתו ואהב לבלות עם חבריו ולצאת אתם לטיולים בחיק הטבע, באזור קרית טבעון היפה, או במקומות יפי נוף אחרים בארץ. הוא השתוקק להכיר כל פינת חמד במדינה והיה שב מטיוליו מלא חוויות. אהבה זו לטבע, לנופים ולכל היפה בעולם הביא אתו עוד מרוסיה.

מורתו בבית הספר ציינה כי הוא לא היה בין הדורשים והמקבלים ובין הצועקים והדוחפים, אלא היה שקט ונחבא אל הכלים. היא סיפרה שיעקב היה טוב, נאמן ונכון להתנדב.

בבית הספר השתתף במפעלי הספורט ובכינוסי הספורט האזוריים בחיפה ובצפון. הוא הצטיין בריצות קצרות ובקפיצות למרחק ונמנה עם נבחרת בית הספר באתלטיקה קלה. השתתף בצעדת ארבעת הימים עם הנבחרת של בית הספר.

יעקב לא ניסה להתבלט על פני חבריו בפעולותיו הספורטיביות ונהג צניעות וענוה גם בהישגיו. נעים היה לעבוד במחיצתו, כי הוא היה ממושמע שקט וישר. בין תכונותיו המיוחדות בשטח הספורט בלטה ההגינות במשחק - אם ניצח בתחרות או נוצח בה, מעולם לא הגיב ביוהרה כי אם בצניעות שהייתה טבועה בנפשו.

יעקב גויס לצה"ל באוגוסט 1967 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. בהיותו מצטיין בקליעה ומסור לאימוני הקליעה, נשלח לקורס צלפים וסיימו בהצטיינות.

אפיינו אותו הדיוק והסדר למופת. אם משהו לא נראה לו ולא מצא חן בעיניו, היה מסוגל לקום באמצע הלילה ולתקן את הדבר בו במקום, בין שהיה זה בביתו ובין שהיה זה ביחידתו.

סמל יעקב (יאשקה) אייכלר נפל בקרב על גדות תעלת סואץ ביום כ"ד באייר תש"ל (30.5.1970). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה.

מפקדו שלח מכתב תנחומים למשפחתו ובין השאר כתב לאמור: "יעקב היה מבכירי חיילינו. דרך ארוכה עשה עמנו מאז גיוסו, בתקופה של מלחמה ומרדפים בבקעת הירדן ובהפגזות בתעלה. משך חודשים ארוכים של אימונים או בישיבה במוצבים למדנו להכיר את יעקב וראינו בו חייל טוב וחבר מסור. מפקדיו העריכו אותו וחבריו אהבוהו. צר לנו על שאבד לנו יעקב ועוד נוסף לצער זה, רובנו לא יכול היה ללוותו בדרכו האחרונה, כי עדיין נמצאים אנו ליד התעלה, במלחמה על האזור אשר בו נפלו הוא וחבריו".

חברו הטוב כתב: "יעקב נפל בחרפו את נפשו על הגנת המולדת, כשחגורו עליו ובידו נשקו האישי. יעקב היה חייל לדוגמה ואיש חברה למופת. כשעמד בבסיס הקליטה והכריז כי רצונו להתנדב לצנחנים, ידע שהוא יוצא למשימה קשה, שביחידה זו נדרש מאמץ רוחני וכוח פיסי בלתי נדלה. לקראת הכשרתו להיות לוחם בעל רמה מעולה, נכון היה לפעילות כאשר יידרש. יעקב לא היסס לעמוד מול האתגרים והקשיים שעמדו לפניו. אלה דרבנוהו לתוספת מאמץ וליתר כושר. מעולם לא התלונן שהאימונים מפרכים. מעולם לא היסס לעזור לחייל שכשל ובמסעות היה מעודד חבר שתש כוחו.

החיים המשותפים, במשך חודשים ארוכים, הוכיחו שבצנחנים הגיבוש החברתי והעזרה ההדדית הם תנאים הכרחיים כדי לעמוד במתח הבלתי פוסק, בקשיים הנערמים מדי יום ביומו ובשלבים מאוחרים יותר, כדי להילחם כיחידה מלוכדת ומגובשת...

יעקב טיפח את כלי נשקו, שמר עליו לבל יחליד ולבל יכזיב כשתגיע שעתו לפעול. מומחיותו בכלי נשק היתה מדהימה. אחת התכונות שאפיינוהו הייתה קור רוחו. מעולם לא התרגש ולא אבדו עשתונותיו, אף בשעות הקשות ביותר ידע לפעול בהגיון ותמיד מצא את הדרך הנכונה להתגבר על בעיה שניצבה בדרכו. מפקדיו יכלו לבטוח בו בלב שלם, שאכן משימה שהופקדה בידו תבוצע...

שבוע לאחר נפילתו יצאתי לחופשה; זה היה בלילה שעמדתי לפני קברו הרענן, מאובק כשהתרמיל והעוזי על כתפי והרגשתי מחנק בגרוני: 'הנה, יעקב, טול את העוזי שאהבת כל כך, הסתער על הגבעות הדוממות, שכה הרבית לכבשן' - אך יעקב שתק".

ספרו של יאיר דורי, "סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי", הוקדש ליעקב ולארבעה-עשר מחבריו שנפלו בקרב.